<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל כנויי נדרים כנדרים קונם קונח קונס. כינוי חרמים חרף חרך, כינוי שבועות שבוקה שבותה, כינוי נזיר נזיח נזיק פזיח. ידות נדרים מרוחקני ממך מופרשני ממך או מודרני ממך. [ע"ב] ההוא דסליק מיניה מפרש ברישא כדתנא במה מדליקין ובמה טומנין וכו'.
<h2>דף ג:</h2>
אם אמר לכשארצה, בל תאחר ליכא. מכאן משמע אדם נודר לכשירצה יכול לאחר עד זמן שירצה.
<h2>דף ה:</h2>
אין קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויא ידים, דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם, רבי יהודה אומר ודן די דהוי ליכי מנאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורי'. איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים. ומשמע דצריך לכתו' בו ודין ומנאי.
<h2>דף ז.</h2>
יש ידים לקידושין ולצדקה. הזמינו למרחץ או לבית הכסא עיין פרק קמא דשבת [י' ע"א].
(נדרנא) [בנדינא] מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי משמיתנא מינך או מניכסך רבי עקיבא מחמיר ורבנן שרו והלכה כרבנן.
<h2>דף ז:</h2>
נידהו בפניו אין מתירין אלא בפניו. השומע הזכרה לבטלה מפי חבירו במתכוין צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהיה בנידוי. פר"י צריכין לנדו' השומע ולא שהוא בנדוי. רב אילא ורב שאמרו דבר זה דאם כן לא יוכלו להתיר לו בזמן הזה כדמוכח פרק ואלו מגלחין [י"ז ע"א] ויהיה חמור השומע מן המדבר עיין פרק (בתרא) [ב'] דנידה [י"ג ע"ב] גבי המקשה לדעת והשומע ינדה המזכיר לבטלה, ויתיר מיד ותלמיד חכם ינדה את עצמו ויתיר לעצמו.
<h2>דף ח.</h2>
האומר בשבועה אשנה פרק זה או הלכה זאת חלה על שבועה אף על גב דאין שבועה חלה על שבועה ומושבע ועומד מהר סיני אי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע. נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים ולילך לחבירו שאמר לו ולא האומ' חייב להשכים.
נידוהו בחלום צריך לבקש עשרה דתנו הילכתא להתיר לו, ואי ליכא ליזול וליתוב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמיקלעין ליה בי עשרה דתנו הילכתא. שמתיה ושרו ליה בחילמיה מאי אמר כו' כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ואיפשר דההיתר דברים בטלים.
<h2>דף ח:</h2>
רבינא הוה לה נידרא לדביתהו אמר ליה מהו שיעשה שליח לחרטתה או צריכא היא בעצמה לבא ולהתחרט אמ' ליה אי מכנפי בית דין כבר ולא הטריחו בית דין גם לא יטריחו האשה ואי לא מכנפי בית דין ומטריחין בית דין להתיר גם יטריחו האשה. שמע מינה תלת שמע מינה לא שרי לאיניש למישרא נדרא, או לעשות דבר כבוד באתרא דרביה. שמע מינה כי מכנפי שפיר דמי. ושמע מינה לכנופי לא חיישינן ויחיד מומחה שרי שמתא.
<h2>דף ט.</h2>
כנדרי רשעים נדר, כנדרי כשרים אינו נדר. כנדבתם. מאן האי תנא דשני ליה בין נדר לנדבה לא רבי מאיר ולא רבי יהודה דתניא טוב אשר לא תדור וכו'.
<h2>דף י.</h2>
היושב בתענית נקרא חוטא. אבל אי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש דהא משתבח דוד נפשיה [תהלים ל"ה] עניתי בצום נפשי.
איתמר כנויים רבי יוחנן אמר לשון כותים הוי. ריש לקיש אומר לשון שבדו חכמים לעצמם.
<h2>דף י:</h2>
לחולין בפתח פירש לא חולין לחולין בשבא משמע חולין יהא. ומכאן הוכיח הרמז"ל לומר זכרינו לחיים ולא זכרינו לחיים.
<h2>דף יב.</h2>
איזהו איסר האמור בתורה, הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. והוא שנדור ובא מאותו יום.
<h2>דף יג:</h2>
נדרים חלים על דבר מצוה, ושבועה חלין על דבר שאין בו ממש. עיין פרק ג' דשבועות [כ"ה ע"א].
ואילו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר וכל דבר שאינו נדור. אמר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר. ואין פותחין בכבוד אביו ואמו.
<h2>דף יד.</h2>
תניא הנודר בתורה לא אמר ולא כלום אמר רבי יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ותלמיד חכם אין צרי' שאלה [ע"ב] הנודר בתורה לא אמר ולא כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין. בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין. השתא בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה לא כ"ש הא דמחתא אארעא אם אמר בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין בה לא אמר כלום דדעתיה אגוילי נקיט ליה בידיה דעתיה על האזכרות. פר"י ואם אמר בתורה אפילו אם אמרו לו הרי אנו משביעין אותך על דעת בית דין אינו מועיל מכל מקום הרי הוא נשבע על האבן. ואנו שמשביעין על דעתינו בנקיטת חפץ דעתינו על האזכרות.
<h2>דף יד:</h2>
קונם שאני ישן קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אל יישן היו' ורב נחמן אמר יישן היום. דבאיסורי מיזדהר ואם אמר לאשה הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך שלשים יום הרי זה כריתות וסברא הוא דהלכה כרב נחמן ותינשא ולא חיישינן דילמא תעבור על תנאה עיין פרק מי שאחזו.
<h2>דף טו:</h2>
קונם שאני משמשך. והא משועבד לה ומשני באומר תשמישך עלי.
<h2>דף טז:</h2>
חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים. אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי אסור לישב בה הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה מותר לישב בה.
<h2>דף יח.</h2>
שבועה איני אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת. אמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו.
<h2>דף יט.</h2>
ספק בכורות המוציא מחבירו עליו הראייה.
<h2>דף כ.</h2>
נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים כו' בעצמו ואמר לא נתכוונתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, אמר קונם אשתו ואמר לא נדרתי אלא מאשתי ראשונה שגרשתי על כולן אין נשאלין להם.
מי שנדר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר כו'. רב אחא בר יעקב אמר אי מזדקקי ליה בית דין משמתינן להו.
כל המסתכל בנשים סוף בא לידי עבירה. כל המסתכל במקום תורפה הויין לו בנים שאינם מהוגנים. כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. חגרין סומין חרשין אילמין מפני מה. אמר רבי יוחנן בן דהבאי סח[ו] לי מלאכי השרת חגרין מפני מה מפני שמהפכין שולחנן. אילמין מפני שמנשקין אותו מקום. חרשין מפני שמספרין בשעת תשמיש. סומין מפני שמסתכלין באותו מקום. אמר אמימר מאן מלאכי השרת רבנן. אבל חכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר מבית הטבח רצה צולה רצה מבשל ואפילו שלא כדרכה אפילו היא למעלה. ט' מדות בני אמה שפחה. שנואה חצופה נידוי דמנודה אסו' בתשמיש בני תמורה סבור לבא על אשה זאת ונמצאת אחרת ואף שתיהן נשיו, מריבה, שיכורה, גרושת הלב שבלבו לגרשה, עירבוביא [ספק] בן ט' לראשון, ספק בן ז' לאחרון.
<h2>דף כ:</h2>
ארבעה נדרים התירו חכמי' נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסים. פר"י אנן סהדי דפיו ולבו [אינן] שוין. אבל דברים שבלב אינם דברים כי אין ידוע מה בלבו דילמא פיו ולבו שוין.
<h2>דף כא:</h2>
אין חכם מתיר אלא כעין ארבע נדרים הללו. דיש להם פתח ממקום אחר. ומיהו הני קילי דפתחו עמהם.
ואין פותחין בחרטה. ורב הונא סבר פותחין בחרטה, פירש אין צריך למצא פתח אך חרטה כדמסיק לבך עלך או כדו תהית עיין פרק הדר [ס"ד ע"ב] הלכה כרב הונא.
אילו באין עשרה בני אדם ופייסוך. כגון שעתה יש פה עשרה בני אדם שמפייסין. ואין מזכירין לא רבו ולא אביו דילמא יתבייש וישקר.
ההיא איתתא דאדרתא לברתא אמר לה אי הוות ידעת דאמרין מגורתא אילו ידעת מילי בישי על ברתיך לא נדרת מי נדרת אמרה לא, שרייה. אלו לא מרגזין לי לא נדרית אמרה לא וכו'. פר"י דהנהי לא מיחרטי לכך הוצרכו למצא פתח, אך כשהם אינם מתחרטין וחפצים בנדר עד עתה, צריך למצא פתח.
<h2>דף כב.</h2>
אדעתא דמשתמשין בעובדך ופסקין פנקסך מי נדרת לא פתחינן. הילכך אין לפתוח בשום דבר עבירה פן יתבייש וישקר.
הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע. יש מפרשים אפילו בנודר בעת צרה דהא על כל נדרים מייתי לה.
קם חד ושחטיה לחבריה, אמר עולא יאות עבדי ופרע להם בית השחיטה, אמר דילמא אחזוקי ידי עוברי עברה, אמר ליה רבי יוחנן אתה את נפשך הצלת.
<h2>דף כב:</h2>
אמר רבי נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלקי ישראל. פי' נדר באלקי ישראל.
<h2>דף כג:</h2>
רבי אליעזר בר יעקב אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. רבא אמר הכא במאי עסיקינן שהתנה בראש השנה ולא ידע ממה התנה והשתא נדר אי זכור בשעת הנדר אמר על דעת הראשונה אני עושה נידריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני עושה בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה. פר"י דרבא נמי אית ליה אי זכור הכל בשעת נדרו עקריה לתנאיה וקיים נדריה ואי לא זכור כלל תנאו קיים ונדר בטל והלכה כראב"י.
רב הונא בר חיננא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה רבא תנא מיסתם סתומי שלא ינהגו קלות ראש ואתה דרשת בפירקא. פר"י אף על גב דאיקפד רבא אנו דרשינן לה דהשתא קיל נדר הילכך טוב לבטל הנדרים כדאמר פרק השולח [ל"ה ע"א] כשנדר. בכל נדרי ביום הכיפורים משום דיום כיפורים פנוי ממלאכה ואיקרי ראש השנה כדכתי' ביחזקאל [מ'] בראש השנה בעשור לחדש. וגרסינן מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה. ואמרינן ושבועתנא לא שבועת אף על גב דלא קלי שבועת אגב שאנו מתנין לבטל הנדרים שלא יקילו מתנין נמי על השבועות. ואמרו ג' פעמים כי כל מעשה חכמי' משולש. ומה שאומרי' ונסלח משום דאמרי פרק הריני נזיר [כ"ג ע"א] באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה. ואין אומרים ככתוב. ותקנת הצבור ושבועת בית דין ואלמנה תלוי בדעת בית דין ואינן מותרין. אף נדרים שאדם מקבל על עצמו. והאומרי' מיום כיפורים שעבר שטות והבל הוא שהרי אין אדם רשאי להתיר לעצמו והא דאמר גבי רבי ישמעאל בר יוסי ושרא לנפשיה לא שיכול להתיר לעצמו אלא פירושו מצא פתח לעצמו. והאמת לעניין נדוי אמרינן לעיל [ז' ע"ב] תלמיד חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. ועוד דהלכה פרק השולח [ל"ה ע"ב] צריך לפרט הנדר והכא אין מפרט ולכן יש לומר מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא כו'.
<h2>דף כד:</h2>
נדרי הבאי מותרים שבועת הבאי אסורים.
<h2>דף כה.</h2>
כשמשביעין משביעין על דעת ב"ד משום קני' דרבא כו'.
<h2>דף כה:</h2>
ראה אנשים אוכלים תאנים ואמר הרי הם עליכם כקרבן והיה אביו בתוכו ולא ידע ואמ' אילו הייתי יודע לא הייתי אומר כך בית שמאי אוסרים האחרים ובית הילל מתירין. נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועת שגגות מותרות, היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי. פירש ר"י לא מוקי מתניתין דאמר שבועה שלא אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה דאם כן לא שייך לשון מותרות אך פטור.
<h2>דף כז.</h2>
ההוא דאתפיס זכוותיה בבית דין ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי. איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלה זכוותיה ופריך והא אניס [ע"ב] ומסיק אסמכתא קניא. והוא דלא אניס וקנו מיניה בבית דין חשוב ומעכשיו דומיא דהכא דאמר ליבטלו ולכך נהגו בשידוכין לאסוף חשובי העיר כדי שיהא בית דין חשוב (עיין בתוספתא דנדרים דף ק"ב ע"ד ובמרדכי פרק איזהו נשך דף קל"ט ע"א).
<h2>דף כז:</h2>
נודרין לחרמים להרגין ולמוכסין. באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואף על גב דדברים שבלב אינם דברים משום אונס התירו לכתחילה ואם לא חישב בלבו ערמה כגון היום וכיוצא בו מכל מקום בדיעבד מתירין דומיא דנדרי אונסים דלעיל.
<h2>דף כח.</h2>
והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא במוכס שאין לו קצבה או בעומד מאיליו. פירש ר"י מכאן ראיה כל שהמלך משנה אינו דינא דמלכותא אלא אם כן קצב דין שוה לכל.
תנא בית שמאי אומר[ים] אין שאלה בשבועה ובית הילל אומרים יש שאלה בשבועה.
<h2>דף ל:</h2>
הנודר מרואי החמה אסור אף בסומא.
הנודר משחורי הראש אסור בקרחין.
<h2>דף לא.</h2>
הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנסה בידו חייב בזבינא חריפא. [ע"ב] ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא ולא איזדבן בהדי דאתי לאהדורי איתניס חייביה רב נחמן והא תנן בהליכה חייב בחזירה פטור אמר ליה חזרה דספסירא הליכה היא דאי משכח לזבוני אבבא דביתא מזבין. עיין פ' השוכ' האומנין [פ"א ע"א].
<h2>דף לא:</h2>
קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם דכתיב [ירמיה ט'] כל הגוים ערלים. גדולה מילה כו'. [ל"ב ע"א] מפני שנתעסק במלון תחילה. פירוש במקום שרצה להשהות התינוק ולא להוליכו יותר.
<h2>דף לב:</h2>
אין בין המודר הנאה מחבירו למודר מאכלו, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש.
<h2>דף לג.</h2>
המודר הנאה מחבירו שוקל שקלו ופורע לו את חובו. אברוחי ארי מאן תנא חנן היא. דתנן פ"ב דכתובות [ק"ז ע"ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו בירושלמי [כתובות פי"ג ה"ב] משמע דרבנן דפליגי אחנן מודו בשאר בעל חוב הפור' בעל חובו שלא מדעתו אין צריך לפורעו דדווקא באשתו אמרו לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב, אבל בעל חוב מפייס הוינא ליה ואפילו בעל חוב שעל המשכון.
<h2>דף לג:</h2>
מחזיר לו אבידתו ובמקום שנוטלין שכר (טיפול) [תיפול] הנאה להקדש. פרוטה דרב יוסף לא שכיח. ר"י פסק כרבה ושאר גאונים פסקו כרב יוסף עיין פרק שבועת הדיינים [מ"ד ע"א].
<h2>דף לה:</h2>
מודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא ולבניו מלמד אף מקרא וזן בניו ובנותיו אפילו שחייב במזונותיהם.
מקריב עליו קיני זבין הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא נינהו.
<h2>דף לז.</h2>
רב אמר שכר שימור רבי יוחנן אמר שכר פסוק טעמים מותרין מלמדים ליטול עיין ספר המצות קטן.
<h2>דף לז:</h2>
תינוקות לא קורין בתחילה בשבת משום אבוהון דיפנן למצותא או משום דאכלו ושתו ויקר עליהו עלמא. ומכאן משמע וסמך למנהג אשר המלמדים מגידים לנערים הפסוק ביום חמישי או ביום ששי.
מקרא סופרי' ועיטור סופרים, קריין ולא כתיבן, כתיבן ולא קריין, הלכה למשה מסיני.
<h2>דף לח.</h2>
אין השכינה שורה אלא על גיבור ועניו ועשיר וחכם.
<h2>דף לח:</h2>
המודר הנאה מחבירו משיא לו בתו בוגרת ומדעתה. המדיר בנו עבור שאינו לומד ממלא לו חבית של מים ומדליק לו הנר ומשקה לאבל כוס תנחומין. לא יזון בהמתו.
<h2>דף לט:</h2>
ביקור חולים אין לו שיעור.
<h2>דף מ.</h2>
רבא יומא קמא דחליש אמר לא תגלו. המבקר לא ישב על גבי כסא. עיין פרק קמא דשבת [י"ב ע"ב].
<h2>דף מא.</h2>
אין מבקרין לא חולי מיעיי' ולא חולי העין ומיחוש הראש. חולי מיעים משום כיסופא חולי העין ומיחוש הראש משום דיבור דקשי ליה.
<h2>דף מא:</h2>
בורדם אין מבקרין אותו. פי' שלשול.
המודר הנאה מחבירו מיסב עמו על השלחן אבל לא מן התמחוי אבל אוכל עמו מתמחוי החוזר פירוש החוזר לבעל השלחן, המותר להן והן אוכלין כל שובען נמצא (שאינו) [שאינן] נהנין זה מזה.
<h2>דף מב.</h2>
האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי מת יירשנו. בחיי ובמותי לא יירשנו, [ע"ב] לביתך שאיני נכנס ומת או מכרו לאחר מותר. לבית זה שאיני נכנס ומת או מוכרן לאחר אסור.
<h2>דף מה.</h2>
המפקיר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר. פר"י אבל סוסו או כיליו שהשאיל לכותי קודם שבת או חמץ קודם פסח אין צריך שלשה להפקירן בפניהם, דאנן סהדי דאיסורא לא ניחא ליה דליקני.
<h2>דף מה:</h2>
השותפין שנדרו הנא' זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ראב"י אמר זה נכנס תוך שלו וזה נכנס תוך שלו. [מ"ו ע"א] ושניהן אסורין להעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולין. היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר ראב"י אמר יכול כו'. כופין הנודר למכור חלקו. היה אחד מן השוק מודר הנא' מאחר לא יכנס לחצר ראב"י אמר (יכול לומר) איני נכנס לתוך שלך. [ע"ב] מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור הלכה כראב"י. ע"פ חזקת הבתים [נ"ז ע"ב].
<h2>דף מו.</h2>
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ מושכר לאחר אם יש לו בו תפיסת יד אסור אם לאו מותר.
<h2>דף מז:</h2>
שניהם מודרין הנאה שניהם מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והלשכות ואסור בדבר של אותה העיר כגון בית הכנסת כו'.
<h2>דף מח.</h2>
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל. מעשה בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו כו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה. [ע"ב] ההוא דאדריה לבריה אמר ליה אי הוי בר בריך צורבא מרבנן וכו'. עד בההיא שעתא הדרא סודר' למריה. וקני עתה מיד על מנת להקנות לאחר קני.
<h2>דף מט.</h2>
הנודר מן המבושל מות' בצלי ובשלוק. הטריות. פירש דלועין רכין יפין לחולין, קשה רעים לחולין.
דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. שלא יאמרו קובעים ליצנות בתלמוד.
<h2>דף מט:</h2>
כל מידי לא תפלוט קמי רבך בר מקרא ודיסא שדומין לפתילה של אבר.
אמרה מטרוניתא לר' יהודה מורה ורווי אמר לה הימנותא לא טעמינא חמרא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא ומחזיקנא רישאי מפסחא ועד עצרתא. רבי יהודה ורבי שמעון אמרי גדולה מלאכה וכו'. ר' שמעון בן גמליאל גזר תעניתא לא אתא רבי יהודה אמרו לית ליה גלימא וכו'. עד לא ניחא לי איתהנויי בהאי עלמא.
<h2>דף נ.</h2>
רבי עקיב' איקדשה ליה ברתיה דבר כלבא שבוע כו'. עד מן שית מילי איעתר רבי עקיבא.
<h2>דף נ:</h2>
ההי[א] דאתיא לדינא קמיה דרב יהודה ואיחייבה, אמרה ליה שמואל רבך הכי דנן. אמר לה ידעת ליה אמרה אין. זוטר ורבה כרסיה אוכם ורבא שיניה, אמר ל(י)ה לבזויי אתית שמתה ופקעה. ר' עבד הילולא לר' שמעון בריה כו' עובדא דבר קפרא.
<h2>דף נב.</h2>
הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו יין, מיין זה אסור בנותן טעם. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
<h2>דף נד.</h2>
הנודר מן הירק מותר בדלועין ורבי עקיב' אוסר מידי דמימלך עלי' שליח.
<h2>דף נד:</h2>
תני' הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר, רשב"ג אומר מותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובריאה ובעופות וכן היה אומר קרביים לא בשר ואוכליהון לאו בר אינש מכאן הוכיחו גאונים דקרביים טריפות בטילין ברוב ולא קרי חתיכה הראויי' להתכבד. אין מקיזין דם לא על דגים ולא על עופות ולא על בשר מליח ולא יאכל חלב גבינה שחלים. בשר מלוח עופות אפשר במבושל שלוק למקיז. כייבו ליה עיניה דגים קשים לו בתחילת אוכלא אבל בסוף אוכלא כשמתחיל לרפאו' העיניים אמ' שמואל דהן טובי וסימן נס"ע. נון סמ[א] לעינא.
<h2>דף נה.</h2>
הנודר מן הדגן הנוד' מתבואה פלוגת' דר' מאיר וחכמים. וכן הנודר מן הבי' ואיקפד רב יוסף על רבא במעלי יומי דכפורי אשכח לשמעתא דמזג חמרא א"ל הב לי ואמזיג וכו'.
<h2>דף נו:</h2>
הנודר מן העיר מותר בתחומה ואסור בעיבורה.
<h2>דף נז.</h2>
קונם פירות (האילן) [האילו] עלי כו' אסור בחילופיהן וגידוליהן שאני אוכל כו'.
<h2>דף ס.</h2>
קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. אמר שבת זו אסור בכל השבת ושבת שעברה. אבל שבת שבא אינו בכלל שבת זו. חדש זה עמד בר"ח ואמר חדש זה אסור בכל החדש ור"ח להבא. פירש אותו יום ר"ח שעמד בו אסור. וכן ר"ה, והא דקרי שבת שעברה וחדש להבא הכל קאי על יום שעומד בו, משום דשבת נמנה עם שבוע שעברה בלשון בני אדם ור"ח נמנה עם חדש הבא. ל"א היה עומד באמצע ימי השבוע ואמר שבת זו אסור בכל ימות השבוע ושבת הבאה נמנה עם שבת שעבר' לאיסו' כי כן לשון בני אדם דתחילת השבוע ביום ראשון עד יום ראשון האחר אבל בחדש אם עמד באמצע חדש ואמר חדש זה אינו אסור בר"ח הבאה דאינו נמנה עם חדש שעבר אך עם הבא וכן ר"ה. עד הפסח אסור עד שיגיע.
<h2>דף סב.</h2>
ר' טרפון אשכחיה ההוא גבר' בזמן שהוקפלו רוב המקצועות פי' תאנים שנשתטחו בשדה ואילנות וכו' עד אוי שנשתמשתי בכבוד תור'. שרי ליה לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה שנאמר ועבדך ירא ה'. [ע"ב] ושרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרכא.
<h2>דף סג.</h2>
תניא אדר הראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב סתם, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אמר אדר הראשון כותב סתם אדר השני כותב תניין. ונפקא מינה לעניין גיטין פר"י דהלכ' כר' יהודה ואין צרי' להזכיר לא בב"ה ולא בשטר אדר הראשון כי אם אדר סתם.
<h2>דף סד.</h2>
רבי אליעזר אומר פותחי' לו לאדם בכבו' אביו ואמו וחכמים אוסרים, ומודים חכמים לר' אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין בכבוד אביו ואמו. ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד וכו'.
<h2>דף סה.</h2>
תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו שנאמ' [שמות ד'] אל משה במדין במדין נדרת במדין לך והתר נדרך ואם התירו שלא בפניו עיין פרק השולח [ל"ה ע"ב] מעשה צדקיה.
<h2>דף סה:</h2>
אמר לו לאדם אילו היית יודע שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו. ופריך ולימא ליה כל דמיעני עלאי דידי נפיל ימנו גבאי לפרנסו ואנא בהדי כולי עלמא מפרנס אנא ליה אמר ליה שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה פירוש אלא ליד קרובים והם מצווי' לפרנסו מכאן משמע דקרובי העני מצווין לפרנסו. אכן ר"י פירש פירוש אחר אינו נופל ליד גבאי ומפני הבושה יפרנסהו ולפי זה אין ראיה.
שמע מינה אין מסדרין כו'. ור"י פירש פירוש אחר דלכולי עלמא אין מסדרין עיין פרק המקבל [קי"ד ע"א].
<h2>דף סו:</h2>
ההוא בר בבל אמר זילי תבראי ארישא דבבא היה יתיב בבא בן בוטא וכו'. (אמר לה את(ה) עשית רצון בעלך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא).
נערה המאורס' אביה ובעלה שניה' מפירין ואינו מופר עד שיפירו שניהן.
<h2>דף סט.</h2>
נשאלין על ההקם פירש ר"י כגון שקיים הבעל ונשאל לחכם והית[י]ר לו הקייום מפר לאשתו והכל ביום שומעו. ואין נשאלין על ההפר פירוש אם הפר ונשאל על הפרתו כדי לקיימו אינו שאלה אלא הפרתו הפרה.
<h2>דף ע.</h2>
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. מת הבעל נתרוקנ' רשות לאב.
<h2>דף עא.</h2>
נדרה והיא ארוסה נתגרשה ונתארסה בו ביום [אפילו למאה] אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.
<h2>דף עא:</h2>
גירושין כשתיקה או כהקמה ולא איפשיטא נפקא מינה דנדרה ושמע וגרשה ואהדרה ביומיה.
<h2>דף עב:</h2>
דרך תלמיד חכם לומר לבתו כל נדרים שנדרת תוך ביתי הרי הן מופרין וכן יאמר הארוס טרם יכניסנה לחופה. בעל מהו שיפר בלא שמיעה ולא איפשיטא.
<h2>דף עג.</h2>
חרש אינו מיפר לאשתו פירש ר"י אפילו מדבר כיון דאינו שומע.
<h2>דף עד.</h2>
שומרת יבם יבם אחד מפר לדברי הכל. היכא דאיכא שני יבמים פלוגתא.
<h2>דף עה.</h2>
האומר לאשתו כל נדרים שתדורי בלילי שבת ויומו מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום. הרי הן מופרין רבי אליעזר אומר מופרין וחכמים אומרים אינו מופר.
<h2>דף עו:</h2>
הפרת נדרים כל היום תנא הפרת נדרים כל היום רבי יוסי ורבי אליעזר ברבי שמעון אומרים מעת לעת ואין הלכה כאותו הזוג ולכך מפירין נדרים אפילו שלא לצורך השבת.
<h2>דף עז:</h2>
הלכה מפירין נדרים בלילה. ונשאלין נדרים בשבת ואפילו היה לו פנאי קודם השבת ודוקא לצורך שבת עיין פרק בתרא דשבת [קנ"ז ע"א] הלכה נשאלין נדרי' אפילו עומד מומחה יחידי בלילה ובקרובים.
לא יאמר אדם בשבת מופר ליכי כדרך שעושה בחול אלא יאמר טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאיליו וצריך שיבטל בלבו. ובית הלל אומרים אף בחול מבטלו בלבו ודיו. חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום.
<h2>דף עח.</h2>
ירושלמי, [ה"ח] אמר רבי זירא אמר רבי יהודה אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי שמואל, ג' שהם יודעין לפתוח מתירין. משמע דלאו כל הדיוטות יכולים להתיר נדרים אלא שלמדו קצת הלכות נדרים. מצאתי.
<h2>דף עט.</h2>
שותק על מנת למקט מפר ואפילו אחר כמה ימים, או שאינו יודע שיוכל להפר, או אינו יודע שצריך להפר יפר אפי' אחר כמה ימים.
<h2>דף עט:</h2>
אילו נדרים בעל מיפר, נדרי עינוי נפש והם מופרים לעולם. נדרים שבינו לבינה אינם מופרים אלא כל זמן שהיא תחתיו.
<h2>דף פא.</h2>
שלא תרחוץ קרי עינוי אמר שמואל עירבוביתא דרישא מעוורא. דמאני אתיא לשיעמומיתא. דגופא אתיא לשיחנא וכיבי.
הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה. מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים בני ת"ח שלא יאמרו ירושה וכו'. רבינא אמ' שאין מברכין תחילה בתורה אבל בני עמי הארץ אינם יודעים שיש לברך. פר"י מה שאין אנו מברכין כל היום משום דלא אסחינן דעתינו מברכת התורה דשחרי' ומאהבה רבה אבל הולך בדרך ונמלך ללמוד צריך לברך.
<h2>דף פא:</h2>
הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמיש' עלי יפר.
דברים המותרין ואחרים נוהגין בהן איסו' אי אתה רשאי להתירן בפניה' עיין פ' מקום שנהגו [נ' ע"ב].
<h2>דף פט.</h2>
ט' נערות נדריהן קיימין בוגרת והיא יתומה כו'.
<h2>דף פט:</h2>
ההוא דאמר תיתסר הנאת דעלמא עלאי אי נסיבנא איתתא עד לא תניינא הילכתא, בגפא ותובילא. פירוש טרח מאד ולא מצי רהיט למיתנא. אתא רב אחא ושבשיה ואנסביה איתתא ושרקיה טינא ואתייה לקמיה דרב חסדא להתיר. דסבירא ליה דאין להפר או להתיר נדר קודם שיחול הנדר קונם שאיני נהנה לפלוני והרי[ני] נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו וחוזר ונשאל על נזירו דאין מתירין נדר קודם שיחול הנדר. ומצאתי כתוב בשם הר"ם ז"ל אם נדר אדם קודם פסח להתענות אחר הפסח יכול להתירו קודם הפסח כיון דממילא יחול. ואם נדר אדם ונדר שלא לשאל עליו יתירו לו האחרון ויחזרו ויתירו לו הראשון.
<h2>דף צ:</h2>
בראשונה היו אומרים שלש(ה) נשים יוצאות ונוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים, חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחרים אלא האומר[ת] טמאה תביא ראייה. השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו.
<h2>דף צא.</h2>
אמר רב המנונא אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אינה מעיזה. אבל יורה כחץ לא מהימנא כיון דאיהו לא קים ליה ביורה כחץ. אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה.
ההיא איתתא דמשיא ידיה דגברא ביומא דתשמיש אמר לה האידנא לא הוה אמרה לי[ה] אם כן חד מן כותים אהלויי הוה. [ע"ב] אמר רב נחמן איתתא שריא. נתנה עיניה באחר. ההוא גבר' דהוה מהרזיק בביתא אתא מרא דביתא פרטיה נואף לבבא וערק אמר רב איתת' שריא אי עביד איסורא אירכוסי הוה מירכס. ההוא נואף הוה בביתא אתא מריה דביתא ובעא למיכל תחלי אמר ליה נואף לא תיכול תחלי דטעמינון חויא אמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעבדא איסור' ניחא ליה לנואף דלימות. פישטא מהו דתימא ניחא דלא לימות דכתיב מים גנובים ימתקו קא משמע לן.
